"So I ask, in my writing, What is real? Because unceasingly we are bombarded with pseudo-realities manufactured by very sophisticated people using very sophisticated electronic mechanisms. I do not distrust their motives; I distrust their power. They have a lot of it. And it is an astonishing power: that of creating whole universes, universes of the mind. I ought to know. I do the same thing. It is my job to create universes, as the basis of one novel after another. And I have to build them in such a way that they do not fall apart two days later."
PKD
הקטע עם הסטרקטורליסטים זה שבניגוד לדור הקודם של ההוגים הצרפתים, להם לא היה סארטר. לא בגלל שסארטר היה כזה גאון (הוא כן היה, אבל נניח לזה) אלא שהוא היה סופר. וסופר משובח ביותר. קלוד לוי שטראוס, רולאן בארת', שלא לדבר על פוקו ודרידה, כותבים כמו תחת ואי אפשר לקרוא אותם באמת. מלאכת הפיענוח כל כך מורכבת ששני עמודים בתוך הספר ואתה מרגיש את החדר שלך הופך לאולם הרצאות אפרורי ומשמים. החיים עצמם הופכים לרגע מנומנם שהראש שלך מנקר בו פנימה והחוצה.
זה מתסכל בעיקר כי הסטרקטורליסטים הם ההמשך האמיתי של שנות השישים. ניו אייג', צרכנות, נאו-שמרנות וסיינטולוגיה הם תוצריה המנוונים של מחשבת ההמון, צ'ארלי מנסון שהשתרש לו באמריקנה, בעוד המחקר הסמיולוגי היבשושי של פרס או של דה סוסיר הוא פסיכדלי לחלוטין.
כל פעם שאני קורא אחד מהם, אני לא מצליח להבין איך לא זורקים את כל ספרי הלימוד לפח ומלמדים רק אותם, כבר ביסודי. עוד לפני. לא מבין איך רולאן בארת' הוא לא הגנן של כולנו. איך אנחנו יכולים להאחז בנארטיבים ציוניים או הומניסטים או קפיטליסטים או מה שזה לא יהיה, כשכל החברה האלה כבר הוציאו את כל האוויר מפעולת התרבות. כולם, כולם, גם מנשקי המזוזות של גרבוז, מבינים שזה שקר. וכולם, גם גרבוז, מעדיפים להמשיך לשקר לעצמם.
אני משער שיותר מהכול זה כמו התגברות הזרם לפני המפל הגדול. לא חזון פוסט אפוקליפטי כזה או אחר, אפילו לא פסימיזם קוסמי - פשוט, החרדה בה אנחנו נאחזים בתפיסות המוכרות שלנו מלמדת בעיקר על כך שהמים סביבנו גואשים. כמו אידיוטים מושלמים אנחנו עומדים על רפסודה שבנויה מבדים, מצביעים על הים הגואש סביבנו וקוראים לו מדבר.
אני שמח לקראתם. הילדים הדמיוניים של כולנו שישליכו אותנו מאחורי גבם כמו גוגאים בעולם של סמארטפון.
קראתי לא מזמן על מישהי שזרקה איזו גרוטאה לפח, גרוטאה שהתגלתה כאחד המחשבים הראשונים של אפל.
אני תוהה אם בעתיד שם הם יסתכלו על שרידים מביכים כמו ישראל היום באותה נוסטלגיה דביקה ומרוממת.
סביר להניח שלא. גם התמכרות לנוסטלגיה (כמו שנאת האליטות) היא סימן היכר לקץ האימפריה.
הנקודה שלי בכל הסיפור הזה היא שפתאום הבנתי שפיליפ קיי דיק הוא למעשה הסופר של הסטרקטורליסטים. אף אחד לא מכיר בו ככזה, ואני לא בטוח שהוא קרא אותם או הכיר את ההגות שלהם. אחרי הכול, הם היו די תקועים בתחת של עצמם ופיליפ היה די עסוק בלקחת ספידים, לתקשר עם ישות חיצונית ולהזות שהוא חי תחת שלטון האימפריה הרומית, אבל מהי חקירה המתמדת על טבע המציאות אם לא ההכרה בקיומה של המציאות רק דרך ההכרה הסובייקטיבית. מסעם של הפוסט סטרקטורליסטים אל ההבניות התרבותיות וניפוצם הוא אותו מסע בדיוק שדיק עורך בספריו אל תוככי הטבע האנושי - טבע שמתגלה בהכרח אחרי שהחברה מתרסקת וכל המנגנונים שלה נחשפים.
ישבתי לפני כמה לילות ודיברתי עם ידידה שעברה בתל אביב.
קשה לראות את זה לפעמים, עד כמה התחביב הטפל של הבוהמיינים התל אביבים יכול להזיק באמת לאנשים. העיסוק הלא נגמר בפוליטיקת הזהויות והמגדר כל כך מגוחך, שאנחנו כמעט מפספסים עד כמה הוא מזיק.
תל אביב, אתם מבינים, היא מרקם חברתי אמורפי ונזיל. הם מוציאים רשימות היררכיות פעם בשבוע, למען השם. וכדי לשרוד את החרדות שמתעוררות בהכרח מקיום כל כך נרקסיסטי, אתה חייב לחצוב לך איזה נקודת אחיזה שלא תתנדנד ברוח. לפתע, השטיק הופך להיות זה שמציל אותך. וראו זה פלא, המודרניזם חוזר לעולם. בזירה כל כך אלימה אתה מחבק את הייחודיות שלך כל כך חזק עד שלא נותר לך מקום לנשום. אתה משדר ומשדר, פולט הכול כדי לא להיבלע ברעשי הרקע. כדי לא להידרס אתה הופך לבולדוזר, נוסע ורומס, מכסה את העמק בהשתנקות לא נגמרת.
דרך הפילטר הזה עוברת פוליטיקת הזהויות. ככה עובד השיעבוד הדיאלקטי: הלוחמה בנראטיב ההגמוני נעשית על ידי השתעבדות מרצון לנראטיב חלופי. האדם נותר חד ממדי, שלומו טוב, תודה ששאלתם. המהפכה ממשיכה להתרחק.
תנו למירי רגב לקשקש. תנו לה להשתלט על עולם התרבות. למי אכפת. הנזק שערס פואטיקה גורמים הוא הרבה יותר ממשי, כמו גם הרעל הנרקסיסטי של מוזיקאים כמו גבריאל ברויד או דמגוגים כמו יובל נוח הררי.
הרבה יותר ממשיים, כן. והרבה יותר קריטיים. אבל גם הם לא באמת משנים. רפסודות מבדים. קריאות שאננות של טובעים.
וכל הדברים האלה גם יחד לא יכולים באמת לעצור את מה שמגיע.
ומה שמגיע יפהפה.
נ.ב.
פתאום קלטתי שנפלתי גם אני באותו בור של אווה אילוז, ישראל היום ויובל נח הררי: חוץ מלנפנף בידיים לא אמרתי כלום. אז בקצרה: קראתי ספר של פיליפ קיי דיק ויש שם איזה קטע שאחת הדמויות מעלה את הסברה שדמות אחרת נטלה סם משנה תודעה, ומכיון שכך המציאות שלהם השתנתה. כלומר, הרעיון שהוא מעלה הוא לכאורה שיש סם משנה מציאות. אבל הרעיון שהוא באמת מעלה היא שהתודעה משנה מציאות. באקדמיה, החלוקה הזו נקראת תפיסה אונטולוגית ותפיסה אפיסטמולוגית.
שאלת היש היא לא בדיוק חדשה והניסיון להבין מה בעצם יש באמת והאם יש משהו מחוץ אלינו מלווה אותנו כבר די הרבה זמן. ומעבר להיסטוריה של השאלה הזאת ולניימדרופינג שאפשר לעשות לה, בתכלס אני לא חושב שאני מכיר בן אדם אחד שלא התפלפל בה בינו לבין עצמו בשלב כזה או אחר בחיים שלו. אני לא אכנס לזה עכשיו, בעיקר כי אין טעם, מה שיוביל לכך שמה שאני אגיד יהיה לא מדויק בעליל - בגדול המאה העשרים הובילה אותנו לאיזו נקודה שאומרת שבכל הקשור לעולם התופעות יש מציאות חיצונית, שלא תלויה באדם. ואילו במדעים הרכים יש מקום לגישה הפרשנית, האפיסטמולוגית, שאומרת בעצם שהעולם קיים רק בהכרה. פיליפ קיי דיק בעצמו ענה פעם לאיזו סטודנטית ששאלה אותו מה היא המציאות שהמציאות היא כל מה שכשמפסיקים להאמין בו לא נעלם. שזו תשובה יפה, אבל לא באמת (כי אם הכנסת אמונה לדיבור על מציאות אתה כנראה בבעיה). (וכאן אני הולך להיות מאוד לא מדויק. גם כי אני לא בחור מדויק כל כך, גם כי אני לא באמת כזה מלומד, אבל גם כי הם כל כך הרבה ואי אפשר לסכם אותם במשפט אחד) ואז הגיעו הסטרקורליסטים והפוסטים והתחילו להרחיב ולהרחיב את תחום המאבק. זה לא הדברים, זה המילים חבר, וכל תחושה מתווכת דרך מסמנים שמשנים את המשמעות בדרך פעולתם. במילים אחרות, מרודדות וכמעט מרוקנות לחלוטין ממשמעות: המציאות החיצונית מתקיימת רק בדרך פרשנית. כלומר אין בעצם מציאות חיצונית (זה לא נכון. זה לא מה שהם אומרים. זה הרבה יותר מורכב מזה. אבל לצורך הדיון).
הספר נקרא זולגות דמעותי, אמר השוטר, והעלילה שלו זה כוכב פופ שמתעורר יום אחד ומגלה שכל ההערצה אליו נעלמה כלא היתה - אף אחד לא מזהה אותו, התוכנית שלו מעולם לא היתה בטלוויזיה, האלבומים שלו לא קיימים. הוא עצמו לא קיים ברישומים. איכשהוא הוא גלש לתוך איזו מציאות חלופית שבה הוא לא קיים. האלמנט הזה, של מציאות נוספת, שונה רק במעט, חוזר שוב ושוב בספרים שלו, וקיימת גם בספר של בלייד ראנר, בחטיבה השלמה שלא נכנסה לסרט בכלל. ובצורה מקרית, היא גם די זהה לעלילה של הסרט הקצר שאני עשיתי לפני חצי עשור - שם זה היה בחור שמתעורר יום אחד בברלין ובזמן שכולם טוענים שהוא קריסטוף, הוא מתעקש שהוא חבייר, ושהוא בכלל מספרד.
בגבעה הצרפתית, כאן בירושלים, נוצר דבר מאוד מוזר: בחור בשם פינקס קיבל לידיו מבנה וניתנה לו חרות לעשות בו כרצונו. על המדרגות המובילות לכניסה הוא תלה שלט: זכור שאתה חולם.
השבוע הייתי שם בפגישה של כל מיני אנשי תרבות שישבו ודיברו על מה אפשר לעשות כדי להציל את התרבות (תודו שזה חמוד לפחות כמו שזה מעצבן). בין השאר עלה שם דיבור על מוסדות תרבות ירושלמים שיושבים על תקציבים ירושלמים ומעבירים אותו לאנשי מקצוע מתל אביב. קול אחד, בעמדת מיעוט, דיבר על כך שצריך לנסות ולהילחם בתופעה הזו, וקול אחר, בעמדת ניסיון, טען בסמכותיות שלא ניתן לקיים אפליה מתקנת על בסיס מקום מגורים. ירושלים, מה לעשות, לא משופעת באנשי מקצוע, ואין מספיק איכות ביצירה המקומית בכדי שהיא תוכל להחזיק לבדה את מוסדות התרבות.
אתם בטח תוהים איך זה קשור. גם אני, האמת. אבל נראה לי שזה קשור. כי בעיני, אין באמת תרבות או אמנות חיצונית. רק אמנות שגדלה מתוך המקום בו היא נמצאת יכולה להגיע למקומות אחרים. אני שונא את המילה הזו, אמנות. ושנאתי לשבת שם, מוקף באנשי תרבות. אבל אם מורידים לרגע את כל השמות האלה, נשארים אם אנשים שחיים בעיר מסוימת ומסתכלים סביב, ורוצים לראות יותר. בסוף, בעיני, מגיעים שוב לאותה תפיסת מציאות - כי אם יש הגדרה אחת של אמנות שאני יכול לחיות איתה בשלום היא זו שבה תפקידה של האמנות היא לסדר את המציאות ולהעניק לה משמעות.
טוב הלכתי לאיבוד כאן לגמרי בינתיים, בין כל הצרפתים האלה, ופיליפ קיי דיק, והאמנות והתרבות בירושלים והזנות בתל אביב.
אולי נחזור לזה מחר, אולי אף פעם.
בינתיים אני אמשיך לחשוב שהעתיד הוא פוסט סטרקורליסטי. והוא יפה.
PKD
הקטע עם הסטרקטורליסטים זה שבניגוד לדור הקודם של ההוגים הצרפתים, להם לא היה סארטר. לא בגלל שסארטר היה כזה גאון (הוא כן היה, אבל נניח לזה) אלא שהוא היה סופר. וסופר משובח ביותר. קלוד לוי שטראוס, רולאן בארת', שלא לדבר על פוקו ודרידה, כותבים כמו תחת ואי אפשר לקרוא אותם באמת. מלאכת הפיענוח כל כך מורכבת ששני עמודים בתוך הספר ואתה מרגיש את החדר שלך הופך לאולם הרצאות אפרורי ומשמים. החיים עצמם הופכים לרגע מנומנם שהראש שלך מנקר בו פנימה והחוצה.
זה מתסכל בעיקר כי הסטרקטורליסטים הם ההמשך האמיתי של שנות השישים. ניו אייג', צרכנות, נאו-שמרנות וסיינטולוגיה הם תוצריה המנוונים של מחשבת ההמון, צ'ארלי מנסון שהשתרש לו באמריקנה, בעוד המחקר הסמיולוגי היבשושי של פרס או של דה סוסיר הוא פסיכדלי לחלוטין.
כל פעם שאני קורא אחד מהם, אני לא מצליח להבין איך לא זורקים את כל ספרי הלימוד לפח ומלמדים רק אותם, כבר ביסודי. עוד לפני. לא מבין איך רולאן בארת' הוא לא הגנן של כולנו. איך אנחנו יכולים להאחז בנארטיבים ציוניים או הומניסטים או קפיטליסטים או מה שזה לא יהיה, כשכל החברה האלה כבר הוציאו את כל האוויר מפעולת התרבות. כולם, כולם, גם מנשקי המזוזות של גרבוז, מבינים שזה שקר. וכולם, גם גרבוז, מעדיפים להמשיך לשקר לעצמם.
אני משער שיותר מהכול זה כמו התגברות הזרם לפני המפל הגדול. לא חזון פוסט אפוקליפטי כזה או אחר, אפילו לא פסימיזם קוסמי - פשוט, החרדה בה אנחנו נאחזים בתפיסות המוכרות שלנו מלמדת בעיקר על כך שהמים סביבנו גואשים. כמו אידיוטים מושלמים אנחנו עומדים על רפסודה שבנויה מבדים, מצביעים על הים הגואש סביבנו וקוראים לו מדבר.
אני שמח לקראתם. הילדים הדמיוניים של כולנו שישליכו אותנו מאחורי גבם כמו גוגאים בעולם של סמארטפון.
קראתי לא מזמן על מישהי שזרקה איזו גרוטאה לפח, גרוטאה שהתגלתה כאחד המחשבים הראשונים של אפל.
אני תוהה אם בעתיד שם הם יסתכלו על שרידים מביכים כמו ישראל היום באותה נוסטלגיה דביקה ומרוממת.
סביר להניח שלא. גם התמכרות לנוסטלגיה (כמו שנאת האליטות) היא סימן היכר לקץ האימפריה.
הנקודה שלי בכל הסיפור הזה היא שפתאום הבנתי שפיליפ קיי דיק הוא למעשה הסופר של הסטרקטורליסטים. אף אחד לא מכיר בו ככזה, ואני לא בטוח שהוא קרא אותם או הכיר את ההגות שלהם. אחרי הכול, הם היו די תקועים בתחת של עצמם ופיליפ היה די עסוק בלקחת ספידים, לתקשר עם ישות חיצונית ולהזות שהוא חי תחת שלטון האימפריה הרומית, אבל מהי חקירה המתמדת על טבע המציאות אם לא ההכרה בקיומה של המציאות רק דרך ההכרה הסובייקטיבית. מסעם של הפוסט סטרקטורליסטים אל ההבניות התרבותיות וניפוצם הוא אותו מסע בדיוק שדיק עורך בספריו אל תוככי הטבע האנושי - טבע שמתגלה בהכרח אחרי שהחברה מתרסקת וכל המנגנונים שלה נחשפים.
ישבתי לפני כמה לילות ודיברתי עם ידידה שעברה בתל אביב.
קשה לראות את זה לפעמים, עד כמה התחביב הטפל של הבוהמיינים התל אביבים יכול להזיק באמת לאנשים. העיסוק הלא נגמר בפוליטיקת הזהויות והמגדר כל כך מגוחך, שאנחנו כמעט מפספסים עד כמה הוא מזיק.
תל אביב, אתם מבינים, היא מרקם חברתי אמורפי ונזיל. הם מוציאים רשימות היררכיות פעם בשבוע, למען השם. וכדי לשרוד את החרדות שמתעוררות בהכרח מקיום כל כך נרקסיסטי, אתה חייב לחצוב לך איזה נקודת אחיזה שלא תתנדנד ברוח. לפתע, השטיק הופך להיות זה שמציל אותך. וראו זה פלא, המודרניזם חוזר לעולם. בזירה כל כך אלימה אתה מחבק את הייחודיות שלך כל כך חזק עד שלא נותר לך מקום לנשום. אתה משדר ומשדר, פולט הכול כדי לא להיבלע ברעשי הרקע. כדי לא להידרס אתה הופך לבולדוזר, נוסע ורומס, מכסה את העמק בהשתנקות לא נגמרת.
דרך הפילטר הזה עוברת פוליטיקת הזהויות. ככה עובד השיעבוד הדיאלקטי: הלוחמה בנראטיב ההגמוני נעשית על ידי השתעבדות מרצון לנראטיב חלופי. האדם נותר חד ממדי, שלומו טוב, תודה ששאלתם. המהפכה ממשיכה להתרחק.
תנו למירי רגב לקשקש. תנו לה להשתלט על עולם התרבות. למי אכפת. הנזק שערס פואטיקה גורמים הוא הרבה יותר ממשי, כמו גם הרעל הנרקסיסטי של מוזיקאים כמו גבריאל ברויד או דמגוגים כמו יובל נוח הררי.
הרבה יותר ממשיים, כן. והרבה יותר קריטיים. אבל גם הם לא באמת משנים. רפסודות מבדים. קריאות שאננות של טובעים.
וכל הדברים האלה גם יחד לא יכולים באמת לעצור את מה שמגיע.
ומה שמגיע יפהפה.
נ.ב.
פתאום קלטתי שנפלתי גם אני באותו בור של אווה אילוז, ישראל היום ויובל נח הררי: חוץ מלנפנף בידיים לא אמרתי כלום. אז בקצרה: קראתי ספר של פיליפ קיי דיק ויש שם איזה קטע שאחת הדמויות מעלה את הסברה שדמות אחרת נטלה סם משנה תודעה, ומכיון שכך המציאות שלהם השתנתה. כלומר, הרעיון שהוא מעלה הוא לכאורה שיש סם משנה מציאות. אבל הרעיון שהוא באמת מעלה היא שהתודעה משנה מציאות. באקדמיה, החלוקה הזו נקראת תפיסה אונטולוגית ותפיסה אפיסטמולוגית.
שאלת היש היא לא בדיוק חדשה והניסיון להבין מה בעצם יש באמת והאם יש משהו מחוץ אלינו מלווה אותנו כבר די הרבה זמן. ומעבר להיסטוריה של השאלה הזאת ולניימדרופינג שאפשר לעשות לה, בתכלס אני לא חושב שאני מכיר בן אדם אחד שלא התפלפל בה בינו לבין עצמו בשלב כזה או אחר בחיים שלו. אני לא אכנס לזה עכשיו, בעיקר כי אין טעם, מה שיוביל לכך שמה שאני אגיד יהיה לא מדויק בעליל - בגדול המאה העשרים הובילה אותנו לאיזו נקודה שאומרת שבכל הקשור לעולם התופעות יש מציאות חיצונית, שלא תלויה באדם. ואילו במדעים הרכים יש מקום לגישה הפרשנית, האפיסטמולוגית, שאומרת בעצם שהעולם קיים רק בהכרה. פיליפ קיי דיק בעצמו ענה פעם לאיזו סטודנטית ששאלה אותו מה היא המציאות שהמציאות היא כל מה שכשמפסיקים להאמין בו לא נעלם. שזו תשובה יפה, אבל לא באמת (כי אם הכנסת אמונה לדיבור על מציאות אתה כנראה בבעיה). (וכאן אני הולך להיות מאוד לא מדויק. גם כי אני לא בחור מדויק כל כך, גם כי אני לא באמת כזה מלומד, אבל גם כי הם כל כך הרבה ואי אפשר לסכם אותם במשפט אחד) ואז הגיעו הסטרקורליסטים והפוסטים והתחילו להרחיב ולהרחיב את תחום המאבק. זה לא הדברים, זה המילים חבר, וכל תחושה מתווכת דרך מסמנים שמשנים את המשמעות בדרך פעולתם. במילים אחרות, מרודדות וכמעט מרוקנות לחלוטין ממשמעות: המציאות החיצונית מתקיימת רק בדרך פרשנית. כלומר אין בעצם מציאות חיצונית (זה לא נכון. זה לא מה שהם אומרים. זה הרבה יותר מורכב מזה. אבל לצורך הדיון).
הספר נקרא זולגות דמעותי, אמר השוטר, והעלילה שלו זה כוכב פופ שמתעורר יום אחד ומגלה שכל ההערצה אליו נעלמה כלא היתה - אף אחד לא מזהה אותו, התוכנית שלו מעולם לא היתה בטלוויזיה, האלבומים שלו לא קיימים. הוא עצמו לא קיים ברישומים. איכשהוא הוא גלש לתוך איזו מציאות חלופית שבה הוא לא קיים. האלמנט הזה, של מציאות נוספת, שונה רק במעט, חוזר שוב ושוב בספרים שלו, וקיימת גם בספר של בלייד ראנר, בחטיבה השלמה שלא נכנסה לסרט בכלל. ובצורה מקרית, היא גם די זהה לעלילה של הסרט הקצר שאני עשיתי לפני חצי עשור - שם זה היה בחור שמתעורר יום אחד בברלין ובזמן שכולם טוענים שהוא קריסטוף, הוא מתעקש שהוא חבייר, ושהוא בכלל מספרד.
בגבעה הצרפתית, כאן בירושלים, נוצר דבר מאוד מוזר: בחור בשם פינקס קיבל לידיו מבנה וניתנה לו חרות לעשות בו כרצונו. על המדרגות המובילות לכניסה הוא תלה שלט: זכור שאתה חולם.
השבוע הייתי שם בפגישה של כל מיני אנשי תרבות שישבו ודיברו על מה אפשר לעשות כדי להציל את התרבות (תודו שזה חמוד לפחות כמו שזה מעצבן). בין השאר עלה שם דיבור על מוסדות תרבות ירושלמים שיושבים על תקציבים ירושלמים ומעבירים אותו לאנשי מקצוע מתל אביב. קול אחד, בעמדת מיעוט, דיבר על כך שצריך לנסות ולהילחם בתופעה הזו, וקול אחר, בעמדת ניסיון, טען בסמכותיות שלא ניתן לקיים אפליה מתקנת על בסיס מקום מגורים. ירושלים, מה לעשות, לא משופעת באנשי מקצוע, ואין מספיק איכות ביצירה המקומית בכדי שהיא תוכל להחזיק לבדה את מוסדות התרבות.
אתם בטח תוהים איך זה קשור. גם אני, האמת. אבל נראה לי שזה קשור. כי בעיני, אין באמת תרבות או אמנות חיצונית. רק אמנות שגדלה מתוך המקום בו היא נמצאת יכולה להגיע למקומות אחרים. אני שונא את המילה הזו, אמנות. ושנאתי לשבת שם, מוקף באנשי תרבות. אבל אם מורידים לרגע את כל השמות האלה, נשארים אם אנשים שחיים בעיר מסוימת ומסתכלים סביב, ורוצים לראות יותר. בסוף, בעיני, מגיעים שוב לאותה תפיסת מציאות - כי אם יש הגדרה אחת של אמנות שאני יכול לחיות איתה בשלום היא זו שבה תפקידה של האמנות היא לסדר את המציאות ולהעניק לה משמעות.
טוב הלכתי לאיבוד כאן לגמרי בינתיים, בין כל הצרפתים האלה, ופיליפ קיי דיק, והאמנות והתרבות בירושלים והזנות בתל אביב.
אולי נחזור לזה מחר, אולי אף פעם.
בינתיים אני אמשיך לחשוב שהעתיד הוא פוסט סטרקורליסטי. והוא יפה.
