יום חמישי, 30 באפריל 2015

אופטימיות באספרנטו

תואר שני ביהדות זה שכטר צעק עלי האוטובוס שעבר מתחת לז'ראר בכר וחשבתי לי שאולי זה טוב, הערבוב הזה של הרוח והחומר. האקדמיה והפוליטיקה של הדת. 

אתה חושב על הינון מגלים שיושבים שם במשרדים, אנשים מתועבים, לא בגלל הדעות או השייכות העדתית\זהות פרטיקולרית\כל החרא הזה, מתועבים בגלל הזחיחות, בגלל החליפות, בגלל הקונפורמיזם המבעית שנודף מכל נקבובית פתוחה יתר על המידה בקיץ הים תיכוני שלנו, אתה חושב על הינון מגלים והדני דנונים ורואה את החיוך שלהם נפשק בשמיים, הבל הפה השמנוני ממלא את האוויר בזמן שהם מסמנים עוד איקס על הרובה, עוד הישג לקריירה, עוד נצחון קטן על האליטות האשכנזיות, עוד פעם הראנו להם לשמאלנים האלה, הכנסנו להם את הדת העממית בתוך האוניברסיטה, זיינו אותם. 
אבל זה טוב, וזה אפילו טוב אירונית, כי האקדמיה תנצח. הלוואי על כולנו דתיים עם תואר שני. תייצר עוד אנשים שפועלים מהשכל ולא מהרגש. זה טוב לי, אידיוט אחד. זה כל מה שביקשנו. 

ואז אני ממשיך ללכת, נכנס לרחוב הנציב ועובר שם ליד בתי מונקאטש, ואני קולט שאני, שאנחנו, כל כך זניחים. תואר שני זה שכטר. והאקדמיה לא תנצח. אנחנו, אלה שנפלטו מהמערכת, אלו שכבר אין להם מסורת בת אלפי שנים להתחבא מאחוריה, נערי הפוסטר של כשלון הניסוי הציוני, אנחנו לא חשובים לשום דבר. היהדות הייתה כאן לפנינו, והיא תהיה הרבה אחרי שנלך. והניסיון לייצר איזו חברת מופת, ליברלית והומנית, אין לו באמת שום סיכוי ואף פעם לא היה לו סיכוי. אנחנו יכולים עד מחר לייצר אומנות ולעשות מוזיקה וללכת להפגנות של עשרים אנשים נגד חרדים שזורקים אבנים בשבת על מכוניות בנביאים, אבל זה לא משנה לשום דבר. אנחנו יכולים לקרוא את סארטר, ולהדביק סטיקרים של לייבוביץ' צדק, והפוסטמות בתל אביב יכולים להתווכח על פרקטיקות סטרקטורליסטיות של כוח עד מחר, אבל זה לא משנה. אנחנו לא רלוונטים, אף פעם לא היינו. הקפיטליזם רומס אותנו, המדינה היהודית אפילו לא משתינה עלינו בקשת. לא אכפת לה מאיתנו. אנחנו אפילו לא מכה קלה בכנף. 

הם ניצחו, חברים. 
אני התייאשתי. 

ילדים בני שש יכולים להיחקר שעות בחדרים אפלולים, ומגיבים בפייסבוק יקראו להם מחבלים מבלי למצמץ. המדינה תלך לבחירות ותבזבז מיליארדים כי העיתון של ראש הממשלה עומד בפני סכנת סגירה ורק המצקצקים הקבועים ינידו בראשם. למי אכפת? תרבות של אונס בצבא היא רק שיקוף של תרבות רחבה יותר, והספורט הלאומי הוא האשמת הקורבן. לעזאזל. תנו לי עוד פרק של משחקי הכס, שפכו עלי דם וראשים כרותים, המציאות שלנו אכזרית הרבה יותר ואני לא יכול להסתכל עליה עוד. 

חשבתי בהתחלה שזה הולך להיות פוסט עם שני שלבים - בתחילה קינה, והבנה שהיהדות ניצחה במאבק הטריטוריה, שההומניזם המערבי אבוד בחלקת הגיהנום הקטנה שלנו, ובסיפא קו התקווה הכסופה, נצחון הרעיון, חוסר הרלוונטיות של הדתות באשר הם וניצחון האחווה האנושית. 

ראיינתי פרופסור לאספרנטו השבוע. איש בן שמונים, איטלקי, היה בצוות הפיתוח הראשון של אוליבטי, המציא את המחשב האישי. ועכשיו הוא מלמד אספרנטו ומנסה לשנות את העולם עם שפה שאף אחד לא מדבר בה. בן שמונים ולא מסוגל לשבת דקה על הכסא, בן שמונים והעיניים שלו נדלקות מתשוקה בכל פעם שאנחנו מעלים נושא חדש. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה תשוקה לעולם, כל כך הרבה אמונה ביכולת של עצמו לשנות. 

אבל אף אחד לא מדבר אספרנטו. והפרופסור הזה ימות עוד מעט, הוא וכל הדור שלנו, וכל מה שאנחנו נישאר איתו זה דני דנונים וינון מגלים. פוליטיקאים מסריחים ואמנים בועטים מהמילייה התל אביבית. בועטים בעצמם.

אהבתי את ישי שפירא קלטר כשהוא היה ברמן בקסטה, התערוכה שלו עם רני רהב מזיזה לי את הביצה. עולם האינדי התל אביבי מסריח כמו ערימה של קליפות גרעינים, שתי להקות השבוע הוציאו תמונת יח"ץ שרצה בפייסבוק, חבורה של גברים עם מבט קשוח בעיניים וזקן מסוקס, אלוהים, תמותו, חבורה של משעממים, אם עוד בן אדם אחד יציע לי לבוא לארוע שלו, לקנות את האלבום שלו, לתמוך בפרויקט האמנות המדהים שלו במידברן, לקנות את ספר השירה המזרחי שלו בהדסאטארט, בני זונות, תפסיקו למכור לי דברים, תמותו כולכם, בורגנים מחופשים, תפרנים רק במראה, מוצצי ערוה צרכנית, מי צריך אתכם. 

אף אחד לא מדבר אספרנטו. 
וגם ככה כל ההומניזם המערבי נולד מתוך אדמה רווית דם. אז אין סיפא אופטימית. השירה התאבדה כבר מזמן, האומנות היא רק מוצר צריכה וסמל סטטוס, הפוליטיקה מרתיחת דם והכול עצוב, דכאני וחסר השראה. 

שאלו אותי למה אני נשאר בירושלים השבוע. 
והאמת שזה לא משנה. אין שום סיבה להישאר בירושלים. אין שום סיבה להישאר בישראל. 

חבר מכת הלייבוביצ'ים אומר מלחמת אחים ולא לרדת מהארץ. אומר אין מה להתווכח על ערכים, יש רק להלחם על ערכים. ואתה לא יכול לברוח ממלחמה על הערכים שלך. 
אבל כל פעם שמישהו מנפנף לי בדגל הזה, של מלחמה צודקת, אני לא יכול שלא לחשוד בו. אין דבר יותר זדוני מדיון אינטלקטואלי על כאב. 
תמיד הייתי קרוב יותר לסלין. כשהתותחים יורים, המוזות שותקות, החיות מסתערות קדימה, ובני האדם יכולים רק לברוח. 

זין על המדינה. זין על ביבי. זין על המתנחלים. ועל החרדים. ועל האמנים של תל אביב. ועל הסחים מנחלאות. ועל היזמים של ירושלים. ועל כל מי שרואה את הסכר נפרץ ובמקום לאטום אותו אוסף את המים בדלי. 
הייתי נשבע שכשהבצורת תגיע אנחנו לא נקנה, אבל כנראה שזה לא נכון. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה