(חלק ב' זה אומר שיש חלק א'. כשיש חלק א' לחלק ב' זה בדרך כלל אומר שכדאי לקרוא קודם. אפשר לדפדף, או ללחוץ כאן : http://jerdown.blogspot.co.il/2013/08/blog-post.html)
18. עשיתי תוכנית על די וואלט. עשיתי תוכנית
על גדי ברינקר ז"ל. עשיתי תוכנית על יאפים עם ג'יפים. יאפים לא הגיבו, בדי וואלט
קצת התעצבנו, התוכנית על גדי בכלל פתחה חזית במקומות שלא שיערנו שזה ייתכן. רוב העצבים
מוצדקים ברמה כזו או אחרת, התחקיר שלי הוא ברמה של גן חובה, אני מעדיף להגג במקום להתבסס
על עובדות, אחרי הכול אני בן הדור הזה, טיפש, ואני מבין למה זה יכול לעצבן. אבל יותר
מזה, אני חושב, זה העובדה שהדור ההוא, המוזיקאים ומבקרי התרבות והאמנים והיוצרים והאוצרים
שחיו כאן ועשו בדיוק את אותו הדבר שאנחנו מנסים לעשות היום, רוצים בעיקר שיעזבו אותם
בשקט, ושיעזבו להם את היצירה בשקט. כל כך הרבה זמן הם היו בלי אנשים סביבם, הקהל בגד
בהם שוב ושוב, שעכשיו, כשמגיע מישהו, לא כל כך קל להתמסר.
19. מצד שני, עזבו אותם בשקט, את האמנים,
זה אנחנו דפוקים, הקהל. לפני כמה שבועות הלכתי עם חבר ונכנסנו לגלריה. במקרה, מכר משותף,
צייר, ניבט אלינו מהמרפסת ואמרנו ללכת להגיד שלום. הלכנו ואמרנו שלום, הצייר אמר כנסו
ותראו, זה נחמד זה, התערוכה. אז נכנסנו. ראשון נכנס החבר, אני נשארתי להחליף עוד מילה
עם הצייר. דקה שנים וגם אני נכנסתי. והחבר כבר בצד השני של החדר, שהיה בנוי כמו רכבת
- שני קרונות ובהם ציורים, מרפסת ובה בריזה ירושלמית וזיתים. אז אני הולך אליו שם לזיתים
והוא אומר זה סתם חרא, התערוכה. שום דבר לא תפס אותי.
אבל איך יתפוס אותו?
הוא חלף על פני כל זה. לא נתן אפילו דקה.
עם כל היוטיוב והפייסבוק ומגישי החדשות והעריכה הקונסרוקטיבית, הכל צריך לתפוס אותנו.
הכול צריך להיות בדיוק בטמפרטורה הנכונה. כל האחריות נמצאת על היוצר.
אבל זה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון.
האחריות היא עלינו, האחריות היא עליכם.
אם אני רוצה להנות מסרט, מספר, מהצגה, אם אני רוצה לקבל משהו, זה אני שצריך לפתוח את
הדלת, זה אני שצריך להיות מוכן לעכל. אמרנו טכנולוגיה אז בלו-טות': אפשר להעביר הכול
דרך האוויר, הכול. אבל אתה צריך להגדיר את המכשירים, אתה צריך לפתוח את הערוצים, אתה
צריך לחכות עם המכשיר הקולט בהכן.
כמובן שזה קל מאוד להגיד את זה.
חצי שעה אחרי שהטפתי לחבר ממרום צדקנותי,
הגענו למוסררה מיקס. וחצי שעה בתוך מוסררה מיקס, הבנתי שאני חושב שהכול חרא, ששום דבר
לא מדבר אלי, שהכול מעצבן. הבנתי שלא יכול היום, הבריכה סגורה, הראוטר דפוק, בכל מקרה,
אין קליטת נתונים.
20. אני אחדד את זה קצת יותר. כי הדימויים
משחקים בי והמילים מושכות אותי לכל מיני פינות שאני לא רוצה להמצא בהם. זה באמת לא
מעניין אותי איפה הקהל. גם לא מלחמת אשמה. אבל אני תוהה כמה מנקי כלים מבאר שבע יקראו
את הפוסט הזה. כמה יאפים ממשמר העמק. כמה חקלאים מהגולן. נראה לי שאפס. ואם זה נכון
ההשערה הזאת, אם אנחנו רלוונטים אך ורק לעצמנו, אז האם יש ערך כלשהוא לדבר הזה? אם
זה נכון, אז מה לעזאזל אנחנו עושים בכלל?
(20 ב'. לפני עשור, קצת יותר. נפרדתי
מאלוהים. אהבתי אותו הרבה עד שלא יכולתי להשאר איתו יותר. מאז לא כל כך דיברתי
איתו. דפקטים שלי באישיות, חוסר בגרות, סיפור מוכר. זה לא כל כך כיף להיפרד
מאלוהים, בטח לא אם זה מגיע יחד עם נטיה למנכוליה. לפרטים אתם יכולים לפנות
לגבריאל בלחסן ואביב גדג'. אני חושב שהם מסכמים את הנושא בצורה די יעילה. הנקודה
שלי היא שיכול להיות שכל התהיות האלה, יכול להיות שהרצון הזה למשמעות כלשהיא למה
שאנחנו עושים הוא בסך הכול הפנים של אלוהים שמציצות אלי מתחת למסיכה. יכול להיות
שזה סתם געגוע מבולבל, ואפשר להסתפק בבקשה כנה מהקהל: בחיאת ראבאק, רפדו את
התלישות שלי. יכול להיות. מצד שני, אי אפשר שלא לתהות, אם לבקש מהקהל לרפד את
התלישות זו לא בסך הכול דרך לומר לו תלוש אותה לעזאזל).
21. יום שלישי בחזית הירושלמית בחצר בצלאל.
ערב של נו קואסט. ראשון עולה ליאור גקלר, ובגלל שהערב התחיל מוקדם, הקהל המועט יחסית
שהצליח להגיע בזמן עדיין מנומנם משהו. מליאור אני זוכר ערב אחד ברחוב שושן, אני בדרכי
לקצה, ורואה אותו עומד ליד הכביש. היה שם כספומט לא פעיל אז, בור פעור בקיר ומחסום
של משטרה. וליאור עומד שם מכל המקומות ושותה בירה. הי ליאור. אמרתי. מה אתה עושה? שאלתי.
שותה בירה. הוא ענה. כי הוא שתה בירה. זה כל מה שהוא עשה.
והתשובה הזו שלו גרמה לי להבין ששם במוסררה הם עלו על משהו. שבית הספר
שלהם נותן להם משהו שבית הספר שלי רק מנסה לקחת: שאלת היצירה היא אילמת. אמן הוא
אמן. תרבות היא על זמנית. ליאור גקלר, מעבר לקריירת הסולו שלו, חבר גם בלהקת פאנק
פרועה בשם דירטי האנדס און א טראש לייק יו. ודירטי מופיעים, כבר אז וגם היום, בפני
קהל מצומצם. מאוד. ומעולם לא ראיתי מי מהם מתחבט בשאלה הזו. אתה לא הולך וקורא
לכוס קפה מזגן בגלל שאין בתוכה קפה, ואתה לא הולך וקורא למוזיקאי בארמן בגלל שאין
לו קהל. זה דבר שאני מתקשה לעכל, עדיין, זה דבר שישראל מתקשה לעכל, וזה הדבר
שהחברים ממוסררה מקבלים בצורה כל כך בסיסית.
22. ראיתי שני סרטים השבוע – ספרינג ברייקרס (שהוא ממש חרא וחוץ
מלשכנע אותי שאני מסכים לגמרי עם מישל וולבק והרמוני קורין הוא חתיכת מיזנטרופ
חרא, צבוע ושטוח ומטומטם, לא עשה בשבילי כלום ואין לי מה לומר עליו) וסייד אפקטס.
מעבר לסרט, מעבר לעלילה או למשחק או לכל מיני דברים שאפשר לדבר עליהם כשבאים לדבר
על קולנוע, סייד אפקטס גרם לי להרגיש טוב. הייתי שפוף, שבוע של חופש זה בעיקר שבוע
שבו אני אוכל לעצמי את הראש, בקושי היה לי כוח לצאת מהחדר לשתות מים במטבח. ואז
ראיתי את הסרט הזה ואחרי שעה הבנתי שאני מרגיש טוב. לא בגלל שזה העביר לי את הזמן,
לא בגלל שזה נתן למוח שלי עצם ללעוס. אני למדתי קולנוע. עשיתי סרט. עבדתי במספיק
הפקות גדולות כדי לדעת מה קורה מאחורי הקלעים וזה בדרך כלל מה שקורה לי עם סרטים:
אני רואה מה קורה מאחורי הקלעים. חלק אני אוהב חלק פחות, אבל כמעט שכחתי את התחושה
הזו שפקדה אותי השבוע. את ההפשרה, את המיקרוגל, את החיבור המתוק עם בני האדם. כמו
עם הסמויה, כמו עם גבריאל בלחסן, כמו עם ארנסט המינגווי, כמו עם עוד כל כך הרבה
ספרים, אלבומים, סרטים, ציורים וכל מיני דברים כאלה של תרבות, היכולת של היוצרים
האלה, דרך אמצעים פיזיים, להפוך את החיים שלך לנסבלים יותר.
23. אחרי ליאור עלו סאבג'אנק, שמורכבים מעדי קום, הסולנית של דירטי
האנדס און א טראש לייק יו, ומאמיר בולצמן, חבר ב ואולי נושא הדגל של נו קואסט. אני
לא חושב שיש עוד בארץ מישהי עם נוכחות בימתית כל כך אפקטיבית. תאהב את זה או תשנא
את זה, כשעדי קום צועקת על המקרופון אתה מקשיב. בדירטי האנדס המעטפת שלה היא פאנק
מקושט, עם אפיק ועם גודארד זה אלקטרוני, עם רן נחמיאס זה אקספירמנטלי. קצת כמו עדי
עצמה, הנדודים המוזיקליים האלה הם עצם העניין – זה היתרון הגדול אבל משם גם מגיעים
החסרונות – סאבג'אנק זה אולי המעטפת ההולמת ביותר שיש לכריזמה של עדי כסולנית, וברגעים
שזה פועל, זה פועל עד הסוף. המוזיקה עוטפת אותך כמו ביצה. התופים הם מחזור הדם
והקול שלה הוא הברמוטר של נשמתך לכמה דקות. וכשהיא אומרת שהיא לא רוצה להיות
אנושית יותר, החיים שלך הופכים נסבלים יותר. זה רגש נדיר, לעורר אצל קהל, הדבר
הזה. והוא לא באמת מצליח להחזיק. בין שיר לשיר המתח הזה מתפוגג וכל המומנטום נעלם.
זה חוזר שני שירים אחר כך ונעלם כעבור כמה דקות. זה חג סביב הבמה במשך כל ההופעה
ומופיע מדי פעם, כמו דרקון רעב שנכנס אל תוך השיר. יש בזה יופי, יש בזה כוח, אבל
כשההופעה נגמרת אתה לא לגמרי יודע אם זה באמת היה שם, או שזה רק אתה שראית את
הדרקון המעופף נושף עלינו אש.
24. טרמה זו סדרה נוספת של דיוויד סיימון, הבחור שעשה את הסמויה, ואני
זוכר שכשהיא יצאה כל המבקרים ניסו להסביר למה התוכנית הזו כל כך טובה ואיך בדיוק
דיוויד סיימון עשה זאת שוב ואיך הוא מגדיר גם הפעם את הטלוויזיה מחדש. אלא שהם לא
כל כך הצליחו וזה היה נראה כאילו הם גם לא באמת חושבים את זה. כאילו, הם כן אמרו
את זה, אבל אני לא מצאתי ביקורת שהצליחה לשכנע אותי וגם בעצמי, כשראיתי את הסדרה,
לא לגמרי הצלחתי להבין מה בדיוק אני רואה, האם זה טוב ואם זה טוב אז מה בדיוק זה
אומר שזה טוב ולמה זה טוב. טרמה מגולל את סיפורה של שכונת טרמה בניו אורלינס, אזור
שוקק מוזיקה בעיר מוזיקלית להפליא. והסדרה עוקבת אחרי מספר דמויות, ללא קו מנחה,
ללא עלילה ברורה, ללא חץ נראטיבי שמושך אתך קדימה כל הזמן. רוב הזמן זה פשוט נראה
כמו כמה סיפורים קטנים שהוא מנסה לשבץ בין המוזיקה המדהימה והצילומים היפים מאוד
שלו. אבל זה לא ממש סחף אותי. בגלל שזה דיוויד סיימון המשכתי לראות את זה, ודיברתי
על כמה זה מדהים כי זה באמת מדהים, ולגמרי לא מצליח להבין אנשים שאוהבים מוסיקה
ולא רואים את הסדרה הזאת, אבל כל הזמן נשארה לי שאלה בראש, למה הבחור שעשה את
הסמויה עשה את זה, מה הקשר בין התוכניות, ועל מה לעזאזל טרמה מדבר. ביקורת אחת, בעכבר
העיר, ציטטה את דיג'י דיוויס, אחת הדמויות המרכזיות בסדרה, בשיחה שלו עם אנט: יש
כל כך הרבה רגעים יפים כאן הוא אומר לה בניסיון לשכנע אותה לא לעזוב את העיר. והיא
עונה לו שזה רק רגעים, לא חיים. ואיזה דיאלוג יפה זה, וכמה הוא מוכר, וכמה הוא
מתאים גם לירושלים. זה רק רגעים, דיוויס. זה לא חיים. זה רק טלוויזיה. זה רק
תרבות.
25. יש לי חלום שאולי עוד יקרה יום אחד, לכתוב סדרה על ירושלים של
2002. השנים של הפיגועים. השנים שבהם לצאת לרחוב היה רולטה רוסית. ישראל היא מקום
קשוח מאוד, כאוטי, חרדתי, טראומתי. האינתיפאדה השניה שחררה את כל הדברים האלה
לרחוב. כל הדיבורים על המסורת התרבותית הירושלמית מציינים את הקטיעה החדה ברצף
היצירה בין הדור של שנות השמונים והתשעים והדור הנוכחי, משום מה זה עוד לא ברור
מספיק שהקטיעה הזו קשורה לגסיסה האלימה של העיר בין 2001 ל2004. אחר כך הדברים
חזרו לשגרה, החיים הזדחלו חזרה למסלולם וכל המקומות נפתחו מחדש. היה לנו כמה שנים
שקטות עד שהתיירים חזרו, ומאז אף אחד לא מסתכל לאחור, כולם עסוקים כל הזמן. אלא
שהאלימות, החרדה, הכאוס והטראומה עדיין מביטים בנו מכל פינה. אני עדיין שומע את צפירות
האזעקה מחנות הסיגריות בבן יהודה, זכר לפיגוע המשולש שצפיתי מגוף ראשון ובשעות
שבאו אחריו גם בהרבה גופים מופרדים. צפירות האזעקה עדיין שם רק שאנחנו צועקים הרבה
יותר חזק, הולכים יותר מהר, נאחזים בחיים בכל הכוח. אז כן, הטמטום והבנאליות
והקלות הבלתי נסבלת של כולם. כל מה שאמרתי מקודם. הרחוב עדיין מחרפן אותי. אבל אני
יודע שיש לו סיבה.
26. ושלמה בר אומר אני הגבול, אני הגשר, והוא אומר גם "כאומן יש
לך מחויבות לעם, לגורל שלך ושל העם שלך. אומנות צריכה להיות ראי של החברה ולא לספק
לה רק אשליות." וזה יפה לראות את ההבדל הזה בין נפש
מערבית לנפש מזרחית. ניטשה ילך פנימה. יסתגר. סארטר יגיד שהאחר הוא גיהנום. וחפיז
יגיד לך שהוא השיירה הקדושה עליה כתב האהוב את המסר. האחר הוא תמיד אהוב, והאהוב,
האהוב הוא תמיד האלוהים.
27. אחרי סאבג'אנק עולה איימי מקנייט ולהקתה. איימי היא סיפור די
מגניב בפני עצמו, מוזיקאית פולק אוסטרלית שלכאורה לא קשורה לכאן אלא שאיכשהוא לכאן
היא התגלגלה ומכאן היא פועלת, כשהיא לא מסתובבת בעולם. מאיימי אני זוכר הופעה בבאס
באיזה ערב גשום לפני חצי עשור. לפניה היה נועמיקו. נועמיקו עושה מוזיקה מגניבה,
אופנתית. מחבב את הבחור, אבל לא אוהב את המוזיקה שלו. כשהוא עלה על הבמה, חמוש
בגיטרה עם שארם של ג'ימי פייג' וגופיית סבא מעודכנת, כל הבאס הרגיש בעננים, אופנתי
כמו שער של ווג. אני הרגשתי דתי שוב, אבוד מחוץ לישיבה. ואז עלתה איימי, היא
וגיטרה ושרפרף. בפריטה אחת הרסה את כל זה. כמו אבקת קסמים שהיא פזרה על הראשים
המתנדנדים שלנו, שרה משהו על סטריינג'רס והופכת את כל הנוכחים לילדים שבוהים
במובייל, בוטחים ויפים, מלאים באהבה יגעה. גם ביום שלישי, הקסם שלה עובד, הכריזמה
המשונה הזו, שלא סוחפת אותך החוצה אלה מכניסה את כולם פנימה, יוצרת רגע אחד עמוק
ומסתורי בין כל הנוכחים: כולנו זרים, אבל גם הזרות הזו יכולה להיות אהבה.
28. אני כותב את הפוסט הזה במשך ימים, מוסיף עוד פסקה ועוד אחת. כמה
ימים לא נגעתי בו ועכשיו גבריאל בלחסן מת ואני קהה. יושב בבית, אוכל סיגריות
ומקלל. משלשום ככה, ולעצבות אין לאן ללכת. אין לי מה לומר עליו שהוא לא דמעות, אין
לי איך לקשור אותו לאינדי, לתרבות, לקהל. גבריאל היה במקום אחר, פעל ממקום אחר. ואהבת
הנפש של המאזינים שלו אליו, האהבה שלי אליו, לא נבעה מחיבה לאנדרדוג, לא מדאגה
לתרבות, לא משייכות לסצנה. האהבה שלי לגבריאל מגיעה מכל אותם רגעים נדירים שהפכו
את החיים שלי לנסבלים יותר. כשאריסטו כותב על דרמה הוא אומר זיכוך דרך הזדהות,
וגבריאל נתן בדיוק את זה: זיכוך מתוך הזדהות. אלא שההזדהות היתה עם החיים שלו ולא
דרך יצירה ספרותית או אפילו מוזיקלית, כי היצירה שלו היתה החיים שלו, וכשהוא שר
ככה, בהתמסרות אין סופית ובכנות מוחלטת על החיים שלו אני לא יכול שלא לראות את
החיים שלי. וכמה שהיא היתה אישית היצירה שלו, דחוסה ואינטנסיבית, היא השאירה תמיד
מקום לעוד אחד, לך, המאזין. וזו המתנה הגדולה שהוא העניק לי, לכולנו: החיים שלו, לא
המוות.
