יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

הפסקת אש

למרות שאנחנו בקומה החמישית, בלי מעלית
מהחלון שלנו לא רואים את מגדל אייפל.
זה קצת חבל, כי בערבים אנחנו בעיקר בבית.
אני מביא לו מרק מקופסה ששרפתי
והוא אוכל אותה בלי לקטר מול המחשב הקטן של אחותי.
הוא קורא על הפסקת האש והוא מאוכזב האבא שלי
כמו שהוא מאוכזב מהכרטיסים שלא השגנו למולין רוז'
או מהמחשב הקטן הזה עצמו
שחיבור האינטרנט שלו מקרטע
נותן לו את ביבי בקיטועים לא ממלכתיים
(אם תעצמו עיניים תוכלו לשמוע אותו מדקלק:
קליק.
קליק קליק.
קליק קליק.) 
הוא שואל כבר שמונה ימים את כל מי שמוכן לענות
מה המצב בארץ
רוטן באוזני על הצנזורה הקשוחה
מתגאה בהישגים הקטנים
שלו לא היה חלק בהישגם
ואני, איש קטן, ילד הפוך
מבוייש משתדל שלא להביט לו בעיניים
כשהוא אומר דברים כמו
שמתי לב שהמכוניות פה מאוד גדולות
או מעיר את תשומת ליבי על כך
שבקו הזה של המטרו יש הרבה יותר שחורים.

איך הטמבלים האלה אומרים שהזמן חולף מבלי לראות שאנחנו קוברים אותו.
רק לפני יומיים ישבתי שיכור ומתנדד על קצה במה באולם פריזאי
ג'ירה על הבמה עם הגיטרה הקשוחה שלו
מתווה רעד שחרורי בדציבלים מנותבים
הבטחתי, בוכה, שמעכשיו אהיה כנה יותר
ואולי גם אפסיק לשנוא

אבל סבלנות היא פוקימון קשה לפיצוח.

עכשיו יש הפסקת אש
ולא יורים טילים על ירושלים (למרות שכן)
במצלמה שלי נותרו רק עשרים ושלוש דקות
ובכל השעות שצילמתי אין אפילו אמת אחת לחכך בה את הרכות.
בעולם שבו הכול קשור
צה"ל לא שיטח את עזה בגלל שאני לא הייתי כנה יותר
וביבי לא הצליח להשלים משפט אחד במחשב הקטן של אחותי
בגלל שאבא שלי מגמגם

(כשאתה מזדקן
העולם כולו פונה נגדך).

כשיורד הלילה האחרון על פריז (הלוואי)
אני חושב שגם אנחנו בהפסקת אש.
למרות שהבטחתי
לא שאלתי אותו על המחלה
לא דיברנו על מוות
לא הלכנו למולין רוז'
אני לא טילטלתי אותו מתוך המחילה שלו
למעשה לא יצאתי כל כך משלי.
לא התחלתי לנסות להבין
איך זה לחיות עם אלוהים בבית
בלי להיות מסוגל להבחין בו.
או בבית.
או בחיים.

(ההורה הכי גרוע הוא זה שאומר לך אם לא תדברו לא תריבו)
אז הפסקת אש.
לא מפגיז אותו. 
הוא עדיין יורה עלי מטענים קטנים של תסביכי אב, אבל אני בולע אותם כמו גורף אשפה, זה בטח יפסק עוד מעט
וכשהוא שואל אותי ברכבת
איך אתה מסכם את השבועיים האלה עם אבא שלך
אני לא יודע איך לענות לו.
במקום זה אני עושה זום אין
מתבונן דרך המסך הקטן בעיניים שלו
לא אומר מילה
בזמן שנגן האקורדיון עובר בין נוסעי הרכבת
מושיט כובע
ואומר מרסי.
 

יום שני, 19 בנובמבר 2012

drinking writing

im gonna wright this one in english. why? no reason. but im in paris, and if i know french i would write this in french. i dont know french. its a shame, i guess. but i have enough on my plate to be ashamed off than to bother my self with other languages. i am a bit drunk though, so any mistaks made, be aware it is not me, it is the alcohol. 
making money is a neccecery evil. a bar that is not with me on that shoulnt count me as a client. its a weird thing to say, i know, but it is even weirder thing to feel, and im telling you, im feeling it now. 

you know what? i was planing to write this whole thing about what make things cool and whats not but im not gonna do it. 
im too drunk and tired.
and more then that - that one sentence is baiscly the essence of it.
money is bad. 
it is simple as that. 
im going to so other stuff now. 
michal gira is a genius and the swans show was like a waking call. 
i am who i am. and im gonna do what im suppose to do. i cant fight it, so i guess i will go along. 

im so drunk. 
in paris.

life. 

my god.