יום שישי, 19 באוקטובר 2012

הצנזורה

אם הייתי חושב על זה קודם, סביר להניח שהייתי חושב על פסבדונים כזה או אחר עם המדור. יום אחד אני עוד אנסה לחשוב למה אני כזה מרגיש לא בנוח איתו, אבל בינתיים זה פשוט ככה. בכול מקרה, מבוייש או לא, אני לא אוהב צנזורה.
במקרה הזה, אני גם לא מבין אותה כל כך. בשישי שעבר העיפו אותי ועוד כמה חברים מהזוני. אז כתבתי על זה במדור.
ועכשיו, שישי, ואני מסתכל במדור ויש רק חצי עמוד. אז קול אחד אומר שזה עניין כלכלי, ומעריב נסגר, והם פשוט קנו עוד פרסומות, אז זו הסיבה, והקול השני אומר שהעורך התנגד והוריד את זה, כי זה קטע בעייתי, כי הוא אוהב את הזוני, כי נמאס לו מהשליליות, לא יודע.
אני חושב שזה לגמרי לא מוצדק הצנזורה, ואילו הקטע הזה כן. הזוני היו לגמרי חארות, ואם זה עניין של להשתמש בכוח המוגבל של כתב בעיתון, הרי שהם השתמשו בכוח המוגבל של בעלי מקום.
אז כאן זה לא עיתון, וכאן אין בעייתיות.
כאן אין גם קוראים כל כך, אבל זה כבר עניין אחר.

בכל מקרה, הנה הקטע.


זוני

אנשי הלילה ואנשי הבוקר לא ממש מרבים להיפגש. גם אנשים שמחזיקים בתוכם סוג של פיצול אישיות שמאפשר להם לתפקד בבוקר, או לפחות להעמיד פנים שהם כאלה, ובלילה חושפים את הפנים האלכוהוליסטיות שלהם נוטים לשים הפרדה בין שני הפרסונות – מיסוך של אלכוהול בתחילת הערב, חומה של שינה בבוקר.
גם היצע המקומות הפתוח בפני שני סוגי הטיפוסים לוקה בחסר משהו – למעשה, אם סיימת את הלילה שלך בשש בבוקר ואתה זקוק לדרינק כדי להזניק את היום החדש, האופציה ההגיונית ביותר תהיה להצטרף להומלסים ברחוב.
בחודשי הקיץ המצב עוד סביר – הדברים שמתרחשים מאחורי הדלתות הסגורות של הקסטה בשש –שבע בבוקר ראויים לספוט מרכזי בסיקוול של זוהי סדום, וגם הסירה ופינקס הקטן, בערבים מסוימים, מציעים חיבוק מלטף לשתיינים שבין שני העולמות. אבל בחורף – יוק.

שני מקומות בעיר למעשה מנסים, או לפחות מכריזים על עצמם כעל כאלה שבאים לתת מענה למחסור, ואלו הם הבולינט והזוני, שפתוחים 24 שעות.
בשישי האחרון המדור מצא עצמו בשליחות עיתונאית (מתודלקת בכל מה שצריך), מסביב לשולחן גדוש במאפרות בחדר העישון שבזוני. הזוני הוא בר יפהפה, שיודע לתת כבוד לאלכוהול. המחירים קצת גבוהים, אבל נאמן לתפיסה שזה לא ממש הם אלא שטייניץ, לא נתפסנו בקטנות, וכל עוד השמש טיפסה לה לאיטה במעלה השמים וגירשה את הלילה המקום נראה כמו פתרון סביר בהחלט.
כן, הברמנים עיקמו את האף, ודרישות משונות לשקט חזרו ונשנו מצד האחמשי"ת הקצת ביצ'ית (אתה לא באמת יכול לצפות משולחן דלוק שמגיע בשש להיות בשקט. הרעש זה חלק מהעניין), אבל כל עוד בבתי הכנסת הקרובים התקיימו להם מנייני הותיקין, הזוני מצא בלבו הרחב את המקום לארח אותנו בחביבות מסויגת.

כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אלא שאז הגיעה השעה שמונה בבוקר ואיתה הקהל של ארוחות הבוקר הבורגניות, והסיפור הפך להיות שונה לחלוטין.
זה התחיל בסגירת הברז וסירוב להגיש משקאות, ונגמר בגירוש אגרסיבי וגס רוח של כל החבורה אל הרחוב, בטענה שאחד מיושבי השולחן דיבר לא יפה (שאל את שותף הכלים למה הוא עובד שם). אז כן, יהיו כאלו שינסו להבין את הצד של המקום, וכמו שאמרתי, אנשי הבוקר ואנשי הלילה לא מרבים להיפגש, אבל כשהם כן נפגשים, אני לפחות, לא רואה שום סיבה להעדפה האוטומטית של קהל הבוקר.
היחס המזלזל, המתנשא והישראלי כל כך כלפי בליינים שנסחפו קצת, הגורס שאדם ששותה עד הבוקר הוא סוג של טפיל מטונף, אחד שצריך להתנצל על קיומו, אולי מושרש עמוק בתרבות הפוריטנית שלנו כאן בעיר הקודש, אבל ממקום שפותח את דלתותיו עשרים וארבע שעות ביממה, מקום שמחשיב את עצמו ככזה שמעודד את תרבות השתייה כאן בעיר היה אפשר לצפות לייחס קצת יותר אמפטי, וקצת פחות ביצ'י.
נו נו נו לזוני, ובפעם הבאה כנראה שהבולינט יזכה לבחון את סבלנותו אל מול האלכוהוליזם הגבולי שלנו.

יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

לא להיות עצוב יותר


אתה מסתכל על השנה החדשה ורואה את הקמטים מסביב לעיניים שלה
ואתה מזהה כבר איך שהיא אוספת את השיער
ובשש בערב בסוף הקיץ אתה חושב
אגב חזרה מהסופר
שהבחורה שמושכת את החצאית שלה מילימטר אחד נמוך יותר
היא התנועה השקופה של האנושות על העתיד.
בין גבינה מעושנת שמנה ונקניק צרפתי שעלה לך יותר ממה שאתה יכול לשלם על אוכל
אתה מבין שכל זה קרה
בגלל שפסיכואנליזה לא מטפלת באשמה.
שלוש שנים.
בדיקטטורה הקטנה של האדם האדום ברמזור אתה נזכר
 ששנתיים הלכת לישון עם כתובת עולה בלהבות
רוח קדם, איזה יופי, משמעות.  
וזה מתנוסס על גאות של אושר,
זה נישא על שריקה חודרנית של קול פלצט,
זה קורה עם ההיסטוריה והעתיד וההמשכיות וסוף סוף
אנחנו לא לבד.
וזה קורה בכל הזמנים שזה לא קורה
וכשאתה חולף על פני המראה בחדר המדרגות
קול קטן אומר לך
שזה בגלל שאף פעם לא עשית את הקעקוע הזה
בגלל שלא הצלחת ללכת עד הסוף
בגלל שהיום נכבה בסוף כל לילה
ואתה נכבה בסוף כל תקופה
בגלל שאתה אחר עכשיו
ומנהרות של אהבה לא נפתחות בפניך באותה קלות
והמילים לא שוכבות איתך
גם לא נותנות לך נשיקה.

בדלת אתה מחליט
שתנסה השנה להיות פחות עצוב.
ואתה כל כך מקווה שהמפתח הראשון יכנס לחריץ
אבל הזמן אוזל, האור נכבה בפתאומיות ובבת אחת,
הדלת נפתחת
אבל רק עם המפתח האחרון.

בחדר אתה שוכב על המיטה השקטה שלך.
מבעד לחלון קול מזגנים בקומה העליונה.
אתה מזיע, הסדינים מזיעים
המצרכים משוועים ליחס על שולחן המטבח.

אם נהיה זבוב לרגע, ננפנף בכנפים ונלך למקום אחר.
בשמונה עיניים נראה את משאבת הדם הענקית הזו
טווה קורים של סמיכים של רגשנות
ומשותקת למקום מתוך שקיקה.
ואם נהיה אלוהים או אהבה
או כל דבר אחר אליו אפשר להשתוקק
לבנו יצא אל החלום הנקי הזה
ונשלח גדודים של מלאכים
שיצמיחו גאולה במקום שיאש ויבש וממשיך לקוות
זוג כנפיים טהורות
על כל מכה וכשלון.
אוי ערב סגרירי וחסר הקשר.
כמה אכזרי אתה יכול להיות לאלו שתולים בך עיניים עגמומיות.
כמה רחום הוא הדבר שאיננו אלוהים.

וכמה אכזרית היא הספינה הנעלמת במרחקי האופק שאין בו ים.