הרצון להבין איך הכול קשור

יכול לפרק אותך לרסיסים.

כרוניקה של דכאון מינורי

דיכאון מינורי:
למעשה, זה לא ממש קיים. לא?
יש כאן את כל הסתירות שרק תרצו.
כי קודם כל אתה אומר לעצמך שזה מביך. כי אם כבר דרמה וכולי.
וב' כל למי אין, בעולם של היום?

אבל אולי להסביר דיכאון:
יש לי חבר שלא מוכן לדבר על זה. אומר שכשהעצבות יורדת עליך אתה צריך לקום ולהתחיל לרוץ. כי אז הגוף מתעורר. וסרטונין נזכר שזה יום עבודה. והחיים כל כך קיימים שאין לך שום סיבה להיות שם בחדר, שחור.

צודק, מן הסתם.

פעם כתבתי את זה (בפלאפון, שרטוט מודרני):
אתה לא יכול להיות מדוכא כשאתה נמצא ליד עץ. זה מגוחך. אבל לך תגיד את זה לאדם בדיכאון.

דיכאון:
חשכה יורדת. החדר ההוא ממלחמת הכוכבים שהולך ונסגר עליך, רק שאין איתך יצור פרוותי עם רובה. יאוש מתמשך וחוסר אמונה ביכולת של המצב להשתנות. חוסר בטחון מוחלט, טוטאלי, בלתי ניתן להפיכה. ענני סערה, שמיים מתקדרים, שמש שנכבית לה לאיטה. כשהמציאות דוהה כמו תמונה ישנה. קלישאות. כשהכול הופך לקלישאות.

דיכאון:
כשאתה עושה דברים בעולם למרות שאתה יודע שזה לא יעזור. כשהתקווה הקטנה שמפעמת בכל לב ובכל עת, התקווה האנושית כל כך שהדברים יהיו יותר טובים, משאירה לך טעם כל כך מר בפה עד שאתה חייב לירוק אותה החוצה.

לך תסביר דיכאון. כשאתה בדיכאון אין לך באמת רצון להסביר דיכאון. כי אתה לא חושב שהמילים יעזרו. כי אתה לא חושב שמישהו יבין אותך. כי אתה מבין שהמצב מיואש גם ככה, וגם אם מישהו יבין מה כבר הוא יכול לעשות. כי אף אחד לא יכול לעשות שום דבר אף פעם. דיכאון זה אפילו לא להיסחף עם הדרמה של עצמך, או להיסחף ואז להיגעל על עצמך. כי דיכאון זה גביע של אשמה שמתמלא ונשפך ומתרוקן ומתמלא מחדש. אם אתה כותב על מה זה בדיכאון, אז אתה לא באמת בדיכאון. דיכאון זה אולי המחלה היחידה שיש בה גאוות יחידה. דיכאון זה כמו הרואין, התמכרות שגורמת לך לחשוב שהיא חשובה, שהיא טובה, שהיא מייחדת אותך.

אבל אולי זה לא נכון. כלומר, יש הרבה התמכרויות כאלה, וכמעט כל המחלות הן כאלה. כאב באופן כללי, עושה לנו את זה.
או יותר נכון לומר שזה אנחנו שמנסים בכוח לייחד את עצמנו. או אולי שאנחנו כל כך אופטימים, שנהפוך ונהפוך בדברים עד שנמצא בהם משהו אחד להאחז בו.

ודיכאון מינורי זה כזה רק במינורי.
רק עם אמביוולנטיות.

לא.
כל הדף הזה לא אחד גדול.
צריך להתחיל מהתחלה.

כשאתה נכנס לדיכאון אתה נכנס לבור. אתה מסתכל סביבך ואין שם שום דבר חוץ מהבור הזה. אתה לא מסוגל לראות שעוד חודש מהיום יהיה אחרת, כי זה לא נכון, לא כלפי המצב שאתה נמצא בו עכשיו. אני זוכר שבצבא היה איזה גל התאבדויות כשהיינו בצפון, והיה את החייל האתיופי ההוא שהתאבד בעמדה וחיפשנו ומישהו מצא עם מוח שפוך, ואני זוכר גם את החייל בבית לחם, גם, התאבדות, ואני זוכר שהבנתי את העניין של הייאוש מהצבא, כלומר אני יכול להבין מציאות כל כך מכאיבה עד שהדרך היחידה שפנויה בפניך היא התאבדות. מה שלא הבנתי זה למה. זה איך הם לא מבינים שיש אופציות אחרות. בטח בצבא. פשוט אל תלכו. וגם ככה תשתחררו. ההבנה שזה זמני.
וזה מה שאתה לא מבין אם אתה בחוץ.

אנחנו, בני אדם או בני תרבות, יש לנו קודים של התנהגות. כשאתה רואה אדם בוכה ברחוב אתה תסמפט אותו, ואם אתה בחור טוב אז אתה גם תיגש אליו ותשאל אותו אם הכול בסדר. אבל זה נכון רק אם הוא בוכה בשקט. בוכה בלי להציע את הבכי שלו לעולם. בן אדם שיבכה בקול יקוטלג ישר. ככל שהדרמה שלך גדולה יותר, כך אנחנו מאמינים לך פחות. ככל שאתה דורש יותר תשומת לב, כך הכאב שלך פחות, זו האקסיומה, פחות או יותר. אדם שמתאבל על אבדון, נאכל בידי הכאב ומתמודד איתו. אנחנו מעריכים את זה ומכבדים אותו. חלפו חודשיים, חלפה שנה, האדם באבל עדיין באבל, האדם נתן לאבל לבלוע אותו, האדם נכנע לפולחן הכאב, הוא לא יקבל כלום מאיתנו.
ואולי זה הגיוני. כלומר מבחינת החברה זה הגיוני.
כי זה כוחות של אנטרופיה ואתה חייב לצמצם את האנטרופיה, או לפחות לשים לה גבולות.

אבל מבחינת האדם זה לא. כי עכשיו הוא צריך אותך יותר. גם אם האדם שבוכה בקולי קולות עושה את זה בגלל שהוא צריך תשומת לב מהעולם, בגלל שהוא זקוק למגע אנושי, בגלל שהוא בודד מעבר לכל מה שהוא אי פעם שיער שאפשרי, גם אם הבכי שלו מזוייף, הרי שהוא לא באמת מזוייף. כי הצורך שלו ממשי. אבל אנחנו נברח משם כמו ממחלה (ושוב, בצדק. הרי אנטרופיה זו מחלה במובן העמוק ביותר של המילה. אנטרופיה זה הכלום הגדול מהסיפור שאינו נגמר), וככל שהוא יזדקק לנו יותר אנחנו נתרחק ממנו יותר ונמנע ממנו את העזרה שלנו.

לא מצליח ללכוד את הדימוי הזה. עוד ניסוי:

לפני כמה זמן חזרתי מהעבודה בערב. ובתחנת האוטובוס עמדו עשרות חרדים (לא עשרות, עשר) ובתוכם עוד כמה שלא. ודיברו והחיים שוקקים וכולי. והואטובוס הגיע והאנשים עולים ומתוך החבורה מתבדלת זקנה בלה שעומדת ומדברת בקול גבוה במיוחד (לא כמו אדם הרמוני. מישהי שהקול שלה ירד מהמסלול ומחפש לו נתיבים עוקפים). עד שהגיע האוטובוס היא נבלעה בתוך ההמון ועכשיו כשדלתות המכונה הגדולה בלעו לתוכם את האנשים פתאום היה אפשר להבחין בה, נמוכה, ריבועית, מיליוני קמטים ועיניים של חיה מבוהלת. ובעוד האנשים עולים ומשלמים לנהג ומברכים אחד את השני לשלום האשה עמדה שם בחוץ ודיברה עם אלוהים על דג לשבת ועל כך שהיא צריכה רק שישים שקל אבל מי יביא לה את השישים שקל האלה ואולי הנהג ישלם לה, כן, הנהג צריך לשלם לה, כי לנהג יש כל כך הרבה כסף, כולם משלמים לו הרי, אז אולי הנהג יביא לה שישים שקל. ואלוהים קדימה, זה לא שהיא מבקשת משהו מיוחד, אבל אם אתה רוצה שיהיה לה דג לשבת אז צריך לעשות את זה עכשיו, כי משהו צריך לקרות, כי אין לה כלום, אז אולי כדאי שתסדר לה משהו.
ואנחנו עולים לאוטובוס והיא שם. ואנחנו לא יודעים מה לעשות. והנהג ששומע את כינויו מטה אוזן ומנסה להבין. ואנחנו מסתכלים עליה ומנסים להבין. אולי צדקה קטנה, אולי היא רוצה נסיעה. אבל האישה לא מבקשת צדקה קטנה ובכל מקרה היא לא מבקשת את זה מאיתנו. כך שהתגובה העיקרית שלנו, של כולנו, זה להדחיק את האשה. אנחנו ממשיכים לשלם לנהג. הנהג ממשיך לחלק עודף. שתי נשים חרדיות ממשיכות להיפרד אחת מהשניה. האשה הזקנה ממשיכה לדבר עם אלוהים. אבל זה לא מעגל סגור. כי האשה, למרות שהיא לא פונה לעולם, כן פנתה לעולם. ואנחנו, העולם, מתעלמים ממנה, אז היא מדברת יותר חזק. והקול שלה מתקרב הרבה יותר ליבבה. ועדיין אפשר להבין את המילים אבל פחות. התחינה הלא כל כך אילמת שלה הפכה להיות נואשת יותר, ואנחנו, העולם, מחישים את צעדנו. רוצים שהנהג יסגור את הדלתות וניסע מכאן. אם קודם עוד היו מבטים תוהים, אם קודם כמה מאיתנו ניסו לראות איפה יש להם מקום להיכנס ולהושיט עזרה, הרי שעתה כולם עסוקים בענייניהם. עתה כולנו ממהרים להתיר את הפארסה הזו מאחורינו. וכך זה ממשיך עד שהדלתות נסגרות, והאשה הזקנה נשארת שם, הולכת וקטנה בחלון האחורי, מביטה אחרי האוטובוס בשתיקה.

העולם ומערכות היחסים המסורבלות שלו.

הפוסט הזה מנסה לעשות משהו פשוט:
להסביר מה זה דיכאון, ואז להסביר מה זה דיכאון מינורי.
אבל זה קצת כמו לסוע לחיפה כדי לסוע לתל אביב.

מתחילת הבלוג אני קורא לו כרוניקה של דיכאון מינורי. במחשבה שזה עולה. מבין השורות, מבין הפוסטים.
אבל גם זה, לסוע לחיפה כדי לסוע לתל אביב.
אז מעכשיו הדבר עצמו.
כרוניקה של דיכאון מינורי.

להסביר את הפציעה שהחיים מגרים אותה. להפריד בין היצירתיות וההתפייטות לכאב. לנסות לשים סדר במחשבה הקטועה, בחוסר החשק, בתכלית התובענית והמטומטמת.

או פשוט לתאר את הבוקר, כל בוקר. ואת הלילה השקט, כשעוד יום נפרש לעינך, מבחן שלא עמדת בו, כשלון עצלני.

בעולם תיקני לא הייתי עושה לזה פוסט. הרי זה מבולגן וחסר כיוון ולא אחיד וכולי.
רק אצבעות שרצות על המקלדת.
אבל אמרתי שאין סינון. אז אין סינון.
ואם יהיו אבנים בכליות אז נשתין כאב.

זהו.
מתחילים מחדש.

חשכה

ועל הקיר ההוא הפנימי של הבית שלא נשאר, היה כתוב לאור יום החדר הוא עולם.
(משפטים חסרי הקשר הם הדברים היחידים שמסוגלים לעמוד בסופה)
וגם בגלל שירד החושך. ושתקו המכשירים. והמוח נאחז בעצבות ובאובססיה.
ומצלול, השתקפות, מסגרת, שרטוט גבולות הצפיפות - במילים אחרות, שלדת החלון על הקיר
מסגרת שלא יכלה להחזיק את מבטי.

כתוב עוד מילים שמנות שכאלו.
השלך אותם אל הבאר.
אולי האלכימיה של האפלה תעשה מהם חבל.
(איזה מין דבר זה, לקרוא למשפט דבר?)