סוף סוף
שתיים בלילה
בבית הזה
הקטן
יושב מול המחשב בתוך שקט אלקטרוני
מזגן קטן, מקרר חרישי
מכונית חולפת בכביש רחוק.
יש לי את אותו כאב ראש עמום שתמיד מופיע בשעות האלה.
על המקלדת המוארת בניאון הכחלחל של אפל
האצבעות שלי נראות כמו גורים קטנים, נצמדים לעטינים של האם הרובצת. הביישנות הזאת, הרעב.
והריח העצוב של הסיגריות שעולה מהמאפרה.
זה עולם שלם. לכתוב בלילה. לכתוב.
החום אומר לי לא. הלילה לא אומר לי כלום.
והקולות? חסומים.
אני לא שייך לכאן. בגדתי זה מכבר.
סיממתי את עצמי במשחקי מחשב ותוכניות טלוויזיה.
לכתוב?
לא היום.
לא מחר.
הדרך לדמשק מלאה במקווים.
ואתה אפילו לא מבין את משמעות הביטוי.
קח מברשת וצבע אדום.
תקע מסמר בלוח עץ
ורשום:
להשתיק את כל הקולות שלך
זה לא אותו דבר כמו
להילחם בשנאה העצמית.
אז תשאר כאן עוד רגע.
תחזיק את האומץ הזה
עש לילה חגבי שתכף פורש כנפיים מתפוררות,
ותאר אותו, תאר את הרגע, תאר את הלילה, תאר את האומץ.
גם ככה לא תהיה כאן מחר.
הרגע הוא רעידת אדמה בתוך הפצעים שלך. התרחבות מתמדת של לוחות הכאב. התהום של כלי הדם וצלצול הענבר שמגיע אחריו.
הרגע הוא העיניים שלא בורחות, היד שנשארת, הפשטות של שקית החלב הקרועה.
הרגע הוא רק רגע.
הוא תמיד חולף.
והלילה?
אולי פסגה כלשהיא, אולי מנזר.
סביר יותר להניח שכלום, אבל גם כלום זה משהו.
והאומץ.
האומץ לעמוד כאן, עכשיו. האומץ להבין.
אפילו את הבריחה.
