בית ריק, תגובה ריקה

תמיד חשבתי שהימים הנוראים צריכים להיות הימים שאחרי יום כיפור, ולא אלו שלפניו. אני, כל שנה מגיע לימים האלה באותו מצב - בגלל חילופי העונות אני תמיד חולה, ובגלל חילופי השנים אני תמיד מיואש. אתם מכירים את תחושת החידוש והאופטימיות הנהדרת הזו שיש בתחילת השנה? אפילו כשאתה לא באמת אופטימי, אלא רק שאתה אומר לעצמך השנה זה הולך להיות שונה, השנה אני באמת אצליח להיות מאושר. הימים הנוראים שמגיעים אחרי יום כיפור הם כמו הרגע שמגיע אחרי שאתה מצחצח שיניים. מעין אוקי ו חסר סבלנות, אוקי ו נרגן שנזרק בשקט לחלל החדר.

ֿ

ככה היה עם הבלוג הזה, פחות או יותר.

הייתי בהופעה ההיא, הרגשתי חי מעט יותר, חשבתי שאתה חייב לצאת מהבית ולראות דברים שאנשים עושים כדי להרגיש לא לבד. האמנתי שאם אני אכתוב על זה, זה יקיף אותי. זה יהיה קיים.

אני עדיין מאמין בכל הדברים האלה, זה עדיין נכון, אבל הבעיה היא שלא כל כך מצאתי איך ללכת. לא באמת היו לי כוחות. כלומר, אני בטוח שיש והיו כל מיני אירועים מעניינים, אבל שום דבר לא נראה לי מושך מספיק בשביל לצאת מהבית.

ולכן כשידידה סיפרה לי על בית ריק חשבתי שזה יהיה נהדר. אני סיפרתי לה על הבלוג והיא מצדה אמרה שהיא תכריח אותי להגיע ותמנע ממני אפשרות להבריז.

ואז הגיע היום המיוחל, אתמול בערב, וסוג של הברזתי.

אז למה הברזתי? האם זה היאוש? לא יודע. לא נראה לי. ומצד שני, כן, קצת כן.

כאילו, קודם כל, לא באמת הברזתי. סיימתי אתמול את העבודה בשבע, הלכתי להחזיר סרט לאוזן ואז כבר הייתי מרחק של חמש דקות משם, אז זה היה דבילי להבריז.

אז הלכתי. אבל אחרי עשר דקות במקום פרשתי.

ולכן תכננתי לא לכתוב על זה. כי אני לא בטוח למה פרשתי אחרי עשר דקות. ואם הסיבה שאני חושד בה נכונה אז היא לא ממש נחמדה, ולכתוב ביקורת לא נחמדה על דבר שהיה בסך הכול מאוד נחמד, ובטח אחרי שלא באמת ראיתי שום דבר מהתערוכות ולא הקשבתי לכלום מההופעות, זה לא הוגן.

אבל אני כן רוצה לכתוב משהו על זה בכל זאת, כי היום אני פותח את העיתונים האינטרנטים ואין כלום כל זה. והגעתי לשם אתמול והיו שם מאתים או שלוש מאות אנשים. והיתה שם אומנות. והיו שם הופעות. והיה שם סטייל בכמות שאין בתשעים אחוז מהארועים של תל אביב ביחד, וזה היה עוד דגלון קטן במפת הטריטוריות הכבושות של נו קואסט, החבורה הנהדרת הזו שמחזיקה את ירושלים בחיים. זה היה ראוי לסיקור. ואין סיקור. וזה מעצבן אותי.

אבל מה אני יכול לכתוב? הרגשתי שם מיותר. זה נראה לי היה הדבר העיקרי. כשצעדתי חזרה הביתה עברתי ליד הגולינדו לשעבר, האליס היום. (אני לא מבין את השינוי הזה. הגולינדו זה אחלה שם) וישבה שם בחורה שהיתה מגיעה בעבר לפילבוקס, ושם למדתי שהיא לומדת בבצלאל. ואיך לומר את זה בדיוק - היא בן אדם שמאוד חשוב לו להיות קול. להיות מגניב ולהיות במקום הנכון. והיא מחצינה את זה בדרך מעט וולגרית. קשה קצת לדבר על הדברים האלה. כאילו, איך אתה מעביר רשמים חיצוניים שהם לא באמת חיצוניים? איך אתה מסביר על האופי הפנימי של אדם שאתה מכיר רק בצורה חיצונית?

ובכל זאת. תווי פנים רחבים, בריחת אישונים, והפער הזה בין הגפיים והגוף - היא תמיד דיברה עם תנועות ידיים רחבות, כאילו אומרת אני כאן, ואני מתכוונת למה שאני אומרת, אבל הגוף שלה תמיד רצה לברוח. אפשר גם לומר שחוסר הבטחון הכריע אותה, וזו היתה צורת ההתמודדות שלה - להיכנס לחדר המגניב.

ואז, אתמול, כשראיתי אותה יושבת בשולחן (אני חייב לומר שכל זה, כל מה שכתבתי כאן הרגע, כל זה בדיעבד. לא באמת זכרתי מי היא הבחורה הזו ומאיפה אני מכיר אותה. אבל כן זכרתי שהיא מישהו שרוצה להיות בחדר המגניב), רציתי לתפוס אותה ולהגיד לה הי, סוויטהרט, החדר המגניב זה לא כאן. החדר המגניב זה שם, באחד העם אחד, וכל האנשים המגניבים נמצאים שם, ואם את נמצאת כאן אז את לא מגניבה, ותפסיקי לשבת כאן ולנסות להיראות מגניבה כי זה נורא עצוב.

וזה באמת עצוב, אני משער. אבל זה היה לי יותר קל להיות עצוב בשביל הבחורה הזו, למרות שלא באמת הייתי עצוב, יותר מתנשא, אבל עדיין, עכשיו, יותר קל לי להיות עצוב בשביל הבחורה הזו מאשר בשביל החבורה השלמה שהתאספה בבית המלון הנטוש.

כי באיזה שהוא מקום, כל האנשים שהיו שם אתמול חשבו שיש חדר מגניב, והם נמצאים בתוכו.

וזה מעאפן. כי אין חדר מגניב.

זה מה שאני חושד שהיתה הסיבה שהלכתי כעבור עשר דקות.

ואני יודע שאני מעצבן. כי זו התחושה שלי. ואני, כמעט אף פעם איני מצליח להתנער מהתחושה הזו שאני נמצא מחוץ לחדר המגניב. לא משנה כמה שזה מטומטם. וזו הסיבה שאני לא מחבב את הבחורה מהגולינדו, וזו הסיבה שקשה לי עם תל אביב, אני משער, באורח כוללני.

אני יודע שאין חדר מגניב. אני יודע שרוב האנשים, או לפחות חלקם של האנשים שהציגו ופעלו שם אתמול בערב היו אנשים כנים שפעלו ממקום של אמת.

ועדיין, התחושה המעיקה הזו מתגנבת פנימה ומלחששת לי לעזוב.

או שזו רק היתה השפעת. מי יודע.

חנוך דאום, אתה אידיוט.

לפני כמה שנים, כשעבדתי בוידאון, הייתי בעבודה יום שישי אחד ושעת הנעילה התקרבה. יום שישי הוא יום די לחוץ בספריות וידאו, והלחץ הולך ומתגבר ככל שמתקרבים לשעת הסגירה, ובאותו היום נשארתי לבד בשעה האחרונה, כי מי שעבדה איתי באותו יום היתה דתיה והלכה הביתה כדי להתארגן לשבת. וככה הגעתי לארבע, שעת הסגירה, מת ללכת הביתה, ממתין בקוצר רוח לאחרון הלקוחות שיעזוב כבר (אתה יכול להכריז בנימוס על שעת הסגירה, אבל אתה לא ממש יכול לצעוק עליהם הי, חארות, לכו הביתה כבר). ואז, כמה דקות אחרי ארבע, נכנס אל החנות בחור דתי. (ואני באמת לא חושב שזו דעה קדומה העניין הזה - הוא היה דתי בצורה מופגנת, כמעט ברסלבי, וההתנהגות שלו היתה דתית במופגנת. כלומר, למראה החיצוני שלו היו השלכות מעשיות על ההתנהגות שלו) אמרתי לו הי, חבר, אנחנו סגורים. והוא אמר לי שזה בסדר. רק שניה אחת. התעקשתי ואמרתי לו לא. אנחנו סגורים, תצא החוצה בבקשה. והוא חייך, הרגיע אותי אותי במבטו (אתם מכירים את המבט הסחבקי הזה, הטיפשי הזה, המעצבן הזה? כיווץ גבות, חיוך שפתיים, מעין “אני שולט במצב” כשאין שום מצב?) ואמר הכל בסדר, אח שלי, שניה אחת, אני לוקח סרט. והעניין הבאמת מעצבן היה שבזמן שהוא אומר את כל הדברים האלה, שהיו מן הסתם מאוד לא מקובלים עלי, הוא נכנס פנימה אל תוך החנות והגיע כבר, בזמן שאני מדבר איתו ומבקש ממנו לצאת מהחנות, אל מדור הסרטים החדשים. עכשיו, יש אפשרות קיימת שאם הוא היה נעצר ומבקש ממני להיכנס הייתי נותן לו. לא בגלל שיש לי לב טוב וסביר להניח שהייתי מתעצבן גם כך, אבל הייתי נשבר ומוותר. בסופו של דבר, מה זה משנה בעצם, עוד שניה אחת? אבל הוא לא עשה. הוא פשוט נכנס. ביטל לחלוטין את מה שאני אומר, קורא לי אח שלו, וכך הופך את הקרבה לכאורה שלנו לנשק, ומציב עובדות בשטח. כי הוא עיצבן אותי מאוד. והמשכתי לבקש ממנו לצאת מהחנות. והוא פשוט לקח סרט מהסרטים החדשים והגיע אל הדלפק. ושם כבר היתה המציאות. הנה הוא, מולי, כשיש עוד לקוחות אחרים שעוד מחפשים סרט, שום נזק לא נגרם למעשה, והנה, הוא יוצא.

לא הבאתי לו את הסרט. אמרתי לו שהוא לא מקבל סרט ושהוא חצוף. הייתי עצבני כל כך. אני משער שעם הבוס שלי היה שומע על הדבר הזה הוא היה מפטר אותי או לפחות נוזף בי, אבל באותו רגע הייתי כל כך כעוס שהבחור החייכן והדביל נבהל (אישונים מתרחבים, רתיעה גופנית אינסטקטיבית וחיוך קפוא. אני משער שבגוף שלי התחבאה אלימות) הניח את הסרט על הדלפק, ביקש סליחה ויצא.

(כל השבת אני הרגשתי חרא על הסיפור הזה מן הסתם, הרגשתי כמו עבד כי ימלוך, כמו נהג אגד שמנצל את הכוח הפעוט שהפקידו בידיו כדי להתעמר באנשים (- שזה דרך אגב השחיתות הכי גדולה שהכיבוש והשירות הצבאי מותיר בנפשות הלוחמים- נובורישיות) במוצאי שבת הוא היה ראשון להגיע אל החנות והוא ביקש ממני סליחה ואני ביקשתי ממנו סליחה והכול הגיע אל מקומו בשלום.)

מי שטובע באקטואליה מאבד את השירה.

אני יודע את זה. אני יודע את זה בצורה מעשית, ממשית, מניסיוני האישי. כי עם כל הכבוד לריאליטי, פורנו, תחרויות ספורט או משחקי מחשב, אקטואליה היא הסחת הדעת הגדולה ביותר. אקואליה היא המסך שמכסה את המציאות ואם היה דבר אחד שהייתי רוצה לשנות בחיי היה זה זה.

אבל עדיין, עם כל הידיעה, אקטואליה זה כלי רב כוח ואתה פותח עיתון ונסחף. ועכשיו פתחתי עיתון ונסחפתי אל חנוך דאום, שכותב דף שלם על ה”דחף האובססיבי של השמאל להגיע להסכם”.

עכשיו, זה מצחיק, כן? אפשר לכתוב את זה מצחיק. כי זה מטומטם, ומגוחך לחלוטין.

כמו שאפשר לספר את הסיפור על הבחור הדתי מאותו יום שישי בוידאון בצורה מצחיקה.

והלוואי שהייתי יכול לצחוק על זה. אבל יותר משזה מצחיק אותי זה מעצבן אותי. מתנחלים, מתנחלים מעצבנים אותי. בגלל בשקר הזה. בגלל היהיה בסדר הזה. בגלל הקביעת עובדות בשטח בזמן שכל העולם הולך לעזאזל. בגלל ה”אחי” המזדיין הזה, שהם משתמשים בו כנשק נגדך, כלאסו שהם משליכים עליך ואתה לא יכול שלא להסתבך בו.

כי מתנחלים חיים בשקר. שקר מוחלט. כי הפער העצום בין הערכים הם מייצגים לבין תנאי המציאות האובייקטיבית שהם חיים בהם מכריח אותם להסכין עם השקר ולא לראות אותו בכלל.

אני גדלתי בהתנחלות. ואז יצאתי משם. לימים, כשהבאתי את חברתי הראשונה אל בית הורי ועשינו את הטיול הסנטימנטלי במחוזות ילדותי היא נחרדה ושאלה אותי איך התמודדתי עם תחושת המלחמה התמידית ששורה בישוב. לא הבנתי על מה היא מדברת. בשבילי, הישוב היה מקום פסטורלי, קצת מחניק אומנם, אבל מסיבות קהילתיות, ולא פוליטיות. כשהיא אמרה שהאיום שורר בכל לא הבנתי על מה היא מדברת. ואת השיחה הזו אנחנו מנהלים מול מטווח, כן? כי ליד בית הספר יש מטווח, שהחיילים שנמצאים בבסיס שדרכו אתה נכנס לישוב מתאמנים בו. אבל בתור ילד, אתה פשוט מתרגל לקולות הנפץ ולהאמרים שנוסעים בישוב בדרכם למכולת או למארב בשולי הישוב. ואתה מתרגל לרמה שאתה לא רואה אותם. או רואה אותם כאטרקציה, כחיילים שאתה מביא להם אוכל כדי בחגים כדי להרגיש מגונן ואוהב. אבל הפחד והחרדה והאלימות שיש בחיים בתוך מחנה צבאי פעיל לא עולות אף פעם על פני השטח.

חנוך דאום אידיוט. תמיד סלדתי ממנו. אבל זה העניין - הוא אידיוט בתחומי האקטואליה, ואני די בטוח שמישור האישי הוא לא. ואני לא אומר את זה בגלל שאני לא מסכים עם הדעות שלו. באמת שלא. זה לא קשור לעובדה הזו בכלל. אבל אתה לא יכול לשבת על אדמה כבושה, להיות בטוח שהמואזין מופעל בחגים כדי לעצבן אותך ולהרוס לך את אווירת החג, להעסיק פועלים ערביים בתנאי עבדות, ולקרוא כל יום, שלוש פעמים ביום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה, מבלי להיות אידיוט.

לפני כמה זמן ניהלתי ויכוח תאולוגי על מוסר עם בחור דתי ומתנחל שלומד במקום עבודתי. לא הייתי צריך להיכנס לויכוח הזה, בגלל שהויכוחים האלו מאבדים מהר מאוד את המקור הרעיוני שלהם ומה שהופך להיות עיקר בהם זה הניצחון (כשאתה מתווכח על הדעות האישיות שלך יותר חשוב לך לנצח בויכוח מאשר להציג את הדעות העיקריות שלך. או ככה לפחות אני מתנהג, וכן, אני יודע שזה לא משהו). אבל ניסיתי אז להסביר לו שפסיכופטים זה אנשים שיש אצלם פער בין תפיסת המציאות לבין תפיסת העצמי. והפער הזה יוצר מרווח מוסרי ענקי שחייב להתמלא בפעולות. במובן הזה הנאצים היו חייבים להשמיד שישה מיליון יהודים כדי להצדיק את דרך הקיום שלהם. כי ברגע שהסטיה מתחילה היא חייבת להתרחב. כי כל מעשה שאתה עושה מכריח אותך לכלול אותו בתוך השדה התיאורטי, לתת הצדקה לפעולות שלך, וההצדקה הזו מחייבת מעשה קיצוני יותר, נחרץ יותר וכן הלאה.

והפער הזה קיים אצל המתנחלים. ואני לא אומר שהם נאצים. רחוק מזה. אבל השקר הזה שנמצא עמוק בתוך החברה שלהם מחלחל עמוק עמוק, ומכיוון שהוא גם קיים ברמה רחבה יותר בישראל (להגיד פנינו לשלום באו”ם ולאשר בנייה בגילה באותו יום, להיכנס למשא ומתן עדין ולהרחיב עוד מאחז, לקרוא לצבא מוסרי, לתקצב התנחליות ולעודד עודם להרחיב את ההתישבות רק כדי לפנות אותם מגוש קטיף. לא חסרות דוגמאות) השקר הופך להיות פני החברה.

איזו מין טענה זו כלפי השמאל - אתם אובססיבים ברצון שלכם לשלום? הוא אומר ככה - “מדוע לא להסתפק בבטחון שיש לאזרחי ישראל, במצב הכלכלי המשופר, ביחסים הטובים עם אמריקה, ברפורמות בחינוך ובתחבורה ופשוט להמתין?”

וכאן השקר הופך מסוכן. כי הוא כותב אותו כמציאות. כי הוא לא רואה את הדברים הרעים, את העיוות המהותי שעומד בבסיס המצב - את האלימות של החברה, את החרדתיות של הקיום כאן, את התפיסה שעומדת בבסיס החברה הישאלית - אנחנו כאן רק לעוד רגע, אנחנו עכשיו רק שורדים. ואת שנאת הזר, שהופכת כל אחר לרוצח מתועב בפוטנציה, ואת הפחד, הפחד המטונף שנצמד לנשמותינו.

הכפירה הראשונה שלי בדרכם של הורי היתה לנסוע עם חלון פתוח בעוקף רמאללה. וכמה שאני גאה בה.

ועוד לא דיברתי על הדברים בפועל שרעים כאן ואני גם לא הולך לדבר עליהם, כי אחרי הכול, הבטחתי שהבלוג הזה יהיה מקום לדברים שאני אוהב, ולא לכל הרע.

אנחנו יום אחרי הכיפורים. אז חנוך דאום, אני אבקש ממך סליחה עוד שנה.

אתה אידיוט.